תיאטרון אל-לאז: המיקום ואופי הארגון
תיאטרון אל-לאז הוקם על-ידי מאזן גטאס, פועל החל מ -1994 וזכה בפרסי תיאטרון בארץ ובחו"ל (פרס ראשון בפסטיבל עכו 2002, פרס ראשון במסרחיד 1996).
התיאטרון ממוקם בעכו העתיקה, באזור שבו מרוכזות קבוצות משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות ובמרחב חיים שבו מתערבבים יהודים וערבים - מאפשר לפסטיבל להעלות נושאים לדיון את תחום השינוי והצדק החברתי בסביבה פיזית מאוד רלוונטית.
נביל דוחא (סעד)- מפיק את הצגות תיאטרון אל-לאז החל מ- 1994, ומנהל את התיאטרון החל מ-2006.
אריק גוטלר-אופיר- בעל תואר שני במסלול ´לימודי שלום ופתרון קונפליקטים´ באוניברסיטת קווינסלנד (אוסטרליה)- עם מלגת Rotary World Peace Fellow, ותואר ראשון בהיסטוריה כללית ותיאטרון (מטעם האוניברסיטה העברית).
עבר קורס ג´וקרים (מנחי קבוצות) אצל דויד דימונד, בתיאטרון Headlinesבונקובר קנדה.
עבר סדנת הכשרת מנחיPlayback Theatre אצל בוו הוסקינס, בניו-זילנד
• בעל ניסיון בפרויקטים רב תרבותיים, העושים שימוש באומנות.
• בעל הכשרה של מנחה קבוצות רב-תרבותיות מטעם גבעת חביבה (מנחה: ד"ר רזאל אבו-ריא).
• בעשר השנים האחרונות -מורה לתיאטרון בתיכון ´מנור-כברי´.
אוגוסטו בואל- אבי שיטת ´תיאטרון המדוכאים´
ב – 1970 הציע הבמאי הברזילאי, אוגוסטו בואל גישה חדשה לתיאטרון, שלה הוא קרא: ´תיאטרון המדוכאים´. בואל עיצב מודל תיאטראלי שיוויוני בין קהל לבין שחקנים, המבוסס על משנתו של הפילוסוף החינוכי פאולו פריירה: ´הפדגוגיה של המדוכאים´.
על-פי בואל, כל הצגה היא אימון לחיים ועל כן הצגה צריכה לעסוק בחיי הקהל הנוכח באולם. הצגה צריכה לעורר מודעות חברתית ולעודד שינוי, על- ידי הזמנת קהל להשתתף בהצגה ולדמיין שינוי לקראת חיים טובים וצודקים יותר.
במהלך שנות ה- 80´ הרחיב בואל את הגדרת ´המדוכאים´ ממתנגדי משטר הצבאי ובני מעמדות נמוכים, למדוכאים פנימיים- אלה שמצב חברתי הביא אותם לבידוד אישי (למשל, דיכוי נשים, התמכרויות, בעיות אכילה). ב- 2004 הקים בואל ארגון בשם ´תיאטרון המדוכאים בין-לאומי´ (ITO), המשמש בסיס לדיאלוג בין העוסקים בתחום מעורבות קהל בהצגות למען שינוי חברתי. במזרח התיכון יש רק שתי קבוצות העושות שימוש בשיטה זו: תיאטרון אישתר ברמאללה, ותיאטרון לכל אדם בעזה. תיאטרון אל-לאז הוא הראשון בתחומי מדינת ישראל העוסק בשיטות אלה.
פרויקט התיאטרון לשינוי חברתי
הפרויקט שואף לקדם ערכים של צדק חברתי בישראל ורואה לעצמו למטרה לפתח כלי אומנותי שיציע שינוי חברתי.
הפרויקט רואה קבוצות שונות בחברה הישראלית כ´מדוכאות´ ע"פ הגדרתו של אוגוסטו בואל, וכן רואה קשר בין קבוצות שונות שמודרות ממרכזי קבלת החלטות בתחומי הכלכלה והפוליטיקה: הדרה על רקע אתני, גיאוגרפי ומיגדרי: כמו למשל, ערבים, נשים, ילדים בסיכון, תושבי עיירות פיתוח. לכל אלה משותף קושי כלכלי, חוסר ביטוי הולם במרכז קבלת החלטות ופגיעה באיכות הסביבה בה הם חיים. קבוצות אלה הן בדרך כלל הראשונות לשלם מחיר על מדיניות כלכלית או פוליטית, כמו למשל: נזקי מלחמה או התמהמהות במציאת פתרונות לסכסוך פוליטי.
בטוח הארוך, הפרויקט שואף לאפשר לקבוצות אלה להיעזר בתיאטרון, כדי לשקף את מצבן ולדון באפשרויות לשינוי. כדי להשיג מטרה זו, הפרויקט מבקש לפתח שיטות תיאטרון שיתאימו לתפיסת עולמם ותרבותם של התושבים והאזרחים הגרים בישראל.
המכללה החברתית-כלכלית
המכללה מאגדת עשרות אנשי אקדמיה, פעילים חברתיים ואנשי ציבור, שכולם מתנדבים בה במטרה להפוך את לימודי הכלכלה והחברה לנחלת הכלל.
פ פסטיבל הצגות קצרות: ´מלחמה, שלום וצדק חברתי´
מלחמה, שלום וצדק חברתי הם שלושת הצירים שסביבם מציע הפסטיבל להפגיש פרטים וקבוצות לצפייה ולשיח: על הבמה, בתחום הקהל ובמרחב המבואה של התיאטרון- וכל אלה במטרה לעורר מודעות לשאלות שיעלו במחזות ולעודד שינוי. הסיבה לבחירת נושאים אלה באה בהמשך לגישות מתחום מדע המדינה ומתחום התיאטרון. הבמאי הברזילאי אוגוסטו בואל סבור שמודעות קולקטיבית מקדמת שינוי, וזו אפשרית בתיאטרון שבו מתקיים דיאלוג פיזי ושוויוני בין הצגות לבין קהל, ואילו גישת ה- Conflict Transformation של חוקרי מדע המדינה כמו ג´ון פול לדרק ויוהן גלטונג, רואה קשר בין אלימות לפערים ואי- צדק חברתי ומציע את תחום היצירה כבמה אפשרית לפתיחת מודעות ולבחינת אפשרויות לשינוי חברתי. או בקיצור: תחום יצירה שוויוני מאפשר דיאלוג- שמאפשר מודעות- שמאפשר שינוי דפוסי חשיבה (שאותו מכנה לדרק: ´חשיבה מחוץ למעגל הקונפליקט´)
